ליווי משפטי בהליכי גירושין 
ויישוב סכסוכים  

"מירוץ הסמכויות" הוא מצב משפטי שבו שני בני הזוג יכולים, בשלב הראשוני של הליך הגירושין, לבחור באיזו ערכאה תידון המחלוקת ביניהם — בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה. לשתי הערכאות יש סמכות מקבילה לדון בנושאים הנלווים לגירושין, כמו  אחריות הורית וזמני שהות וחלוקת רכוש. בעבר, מירוץ הסמכויות היה מתנהל בפועל על ידי זה שיקדים ויגיש תביעות לערכאה הנוחה לו – והערכאה שאליה הוגשה התביעה ראשונה היא זו שזכתה בסמכות לדון בה.

אולם כיום, חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (יישוב סכסוך), התשע"ה–2014, שינה את פני הדברים. לפי החוק, לפני שאחד מבני הזוג מגיש תביעה כלשהי, עליו להגיש תחילה בקשה ליישוב סכסוך – שהיא הליך מקדים שמטרתו לנסות ליישב את המחלוקות בדרכי שלום, באמצעות יחידות הסיוע שליד בתי הדין או בתי המשפט.

כיום, מי שיפתח ראשון את הבקשה ליישוב סכסוך, הוא זה שיחליט באיזו ערכאה יתנהלו ההליכים - אם בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני. להוציא כמובן את העניינים שלהם רק בית הדין הרבני מוסמך לפסוק - נושא הגט והכתובה.

ברוב המקרים – כן. אמנם עניין הגירושין עצמו ומתן הגט מצוי בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, אך יתר העניינים הנלווים — מזונות, אחריות הורית, זמני שהות וחלוקת רכוש — נידונים גם בבית המשפט לענייני משפחה.

מאחר ששתי הערכאות פועלות על-פי עקרונות שונים ולעיתים אף מנוגדים, יש חשיבות לשאלה מי מהצדדים יפנה ראשון ולאיזו ערכאה. לדוגמה הסדרי הראיה, וגם חלוקת הרכוש עשויים לקבל פרשנות שונה בבית הדין הרבני לעומת בית המשפט לענייני משפחה, ועל כן יתכן יתרון ממשי לצד שבחר מראש את הערכאה שנוחה לו.

עם זאת, לא בכל מקרה הקדמת הפניה מבטיחה יתרון. יש לבחון את נסיבות המקרה, את מטרותיך ואת הסיכונים הכרוכים בכל ערכאה. לכן מומלץ לפנות לייעוץ משפטי מקצועי כבר בשלב מוקדם – לעיתים אף בטרם בן הזוג יודע על הכוונה להתגרש – כדי לגבש אסטרטגיה נכונה שתמנע טעויות שיקשו לתקן בהמשך.

במילים אחרות, תכנון נכון של הצעד הראשון עשוי להשפיע באופן משמעותי על תוצאות ההליך כולו.

הסמכות לדון בתביעת כתובה נתונה לבית הדין הרבני בלבד, למעט מקרים חריגים שבהם האישה תובעת את כתובתה מעיזבון הבעל לאחר פטירתו – אז ניתן לדון בכך גם בבית המשפט לענייני משפחה.

חיוב תשלום הכתובה וגובהה – תלוי בנסיבות שהובילו לגירושין ובשאלה מי מהצדדים אחראי לפירוק הקשר. אם האישה היא זו שביקשה להתגרש ללא עילת גירושין מוכרת, יתכן שבית הדין יקבע שהיא מאבדת את זכותה לכתובה. לעומת זאת, אם הבעל הוא שגרם לפירוד, למשל בשל בגידה או התנהגות הפוגעת באישה, עשוי בית הדין לחייבו בתשלום הכתובה.

גם כאשר נקבע שהבעל חייב לשלם את הכתובה, אין פירוש הדבר שהוא יחויב במלוא הסכום הנקוב בה. בתי הדין נוהגים לבחון האם מדובר בסכום ריאלי המשקף כוונה אמיתית של הצדדים בעת הנישואין, או שמדובר בסכום סמלי או מופרז שנרשם ממניעים טקסיים בלבד. במקרים שבהם סכום הכתובה נחשב לבלתי סביר – נניח מאות אלפי שקלים או מיליונים – נוטים הדיינים להפחית את הסכום באופן משמעותי, לעיתים אף בשיעור ניכר.

לכן, גובה הכתובה כשלעצמו אינו קובע. מה שיכריע הוא עילת הגירושין ותום הלב של כל אחד מהם במסגרת ההליך.

ההמלצתנו היא לפנות לייעוץ משפטי כבר בשלב שבו מתגבשת אצלך המחשבה על פרידה או גירושין, עוד לפני שנעשים צעדים מעשיים.

הסיבה לכך היא שכל פעולה, אפילו קטנה או ספונטנית, עלולה להשפיע באופן משמעותי על ההליך העתידי – הן מבחינת הזכויות שלך והן מבחינת המעמד המשפטי שלך. לדוגמה, עזיבה פתאומית של הבית, שליחת הודעות טעונות או איומים בוואטסאפ, או שיתוף גורמים חיצוניים מבלי לשקול את המשמעויות – עלולים לשמש ראיות שיפגעו בעמדתך בהמשך, בעיקר בבית הדין הרבני.

ייעוץ מוקדם עם עורך דין לענייני משפחה מאפשר לבחון את האפשרויות הקיימות, להבין את המשמעויות של כל צעד, לגבש אסטרטגיית פעולה חכמה ומוגנת ולהיערך נכון מבחינה משפטית ורגשית. לעיתים, גם החלטה שנראית שולית באותו רגע עשויה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על תוצאות ההליך.

לא. מדובר במיתוס שאינו משקף את המציאות המשפטית. שני הגופים – בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה – פועלים במסגרת החוק, כל אחד לפי מערכת כללים שונה, וההכרעות ניתנות בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל תיק.

נכון שבית הדין הרבני פוסק על פי הדין הדתי (ההלכה היהודית), ואילו בית המשפט לענייני משפחה פועל לפי הדין האזרחי. בשל כך, ייתכנו לעיתים הבדלים בגישה ובתוצאות — אך אין מדובר בהטיה מגדרית, אלא בהבדלי תפיסה משפטית.

לדוגמה, סוגיות כמו מזונות, משמורת ילדים או חלוקת רכוש עשויות להיבחן אחרת בכל ערכאה, ולכן חשוב לבחור את מקום הגשת התביעה בהתאם לאינטרסים שלך ולמאפייני המקרה, ולא על סמך דעה כללית או שמועה.

לכן, ההחלטה באיזו ערכאה לנקוט צריכה להתקבל לאחר ייעוץ משפטי מקצועי ומושכל, תוך בחינת יתרונות וחסרונות של כל מסלול במקרה הפרטי שלך – ולא על בסיס תפיסה שגויה של "ערכאה שנוטה לטובת צד מסוים".

עדיף שלא. נוסחים כלליים ברשת אינם מותאמים לנסיבות החיים של כל זוג, ואף יתכן שאינם עומדים בדרישות החוק או פסיקת בתי המשפט.

כל משפחה שונה במבנה, בגיל הילדים, בהכנסות, בנכסים ובאורח החיים — ולכן הסכם גירושין חייב להיות מותאם אישית. שימוש בנוסח גנרי עלול לגרום לפערים משפטיים או לחוסר איזון בין הצדדים. הסכם גירושין שאינו מנוסח בקפדנות עלול להותיר צדדים חשופים לתביעות עתידיות או לחוסר ודאות משפטית.

הסכם גירושין הוא מסמך משפטי מקיף ומחייב המסדיר את כל הזכויות והחובות ההדדיות של בני הזוג לאחר הפרידה. הסכם גירושין טוב חייב לצפות את פני העתיד ולכלול את כל הסוגיות הנוגעות לחייהם המשותפים של בני הזוג, לרבות: חלוקת רכוש, זכויות כספיות ופנסיוניות, מזונות ילדים או מזונות אישה, זמני שהות, אחריות הורית, חינוך הילדים, מגורים ועוד.

ההסכם חייב להיות מנוסח בצורה מדויקת, ברורה ונטולת פרשנויות כפולות, שכן כל אי-בהירות עלולה להוביל למחלוקות עתידיות. לאחר שנוסח ההסכם ונחתם, יש לאשרו בפני ערכאה מוסמכת – בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה – אשר תעניק לו תוקף של פסק דין.

הסכם גירושין קשה מאוד לשנות והוא אפשרי רק כאשר יש שינוי נסיבות מהותי, למשל שינוי במצב הכלכלי או שינוי בצרכי הילדים.

כדי לבקש שינוי יש להגיש בקשה לערכאה שאישרה את ההסכם, ולנמק מדוע השינוי נחוץ וצודק. בתי המשפט ובתי הדין בוחנים את הבקשה בזהירות ויאשרו את השינוי רק כאשר קיימת הצדקה אמיתית.

בהחלט כן. גיל הילדים הוא אחד מהגורמים המרכזיים בקביעת סכום המזונות.עד לשנת 2017, חובת המזונות לילדים הוטלה כמעט באופן מוחלט על האב, גם כאשר האם עבדה והכנסותיה היו גבוהות. אולם בפסק הדין המהפכני של בית המשפט העליון (בע"מ 919/15), נקבע כי מגיל 6, שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם באופן שוויוני, בהתאם להכנסותיהם ולחלוקת זמני השהות בפועל.

המשמעות היא כי לאחר גיל 6, בית המשפט בוחן את היחס בין יכולת ההשתכרות של כל אחד מההורים ואת חלוקת הזמן עם הילדים, כדי לקבוע מהו חלקו של כל אחד בתשלום המזונות. כאשר שני ההורים משתכרים סכומים דומים וזמני השהות שווים – ייתכן שלא ייפסקו כלל מזונות במובן הקלאסי, אלא שכל הורה יישא בהוצאות הילדים כשהם אצלו.עם זאת, לגבי ילדים מתחת לגיל 6, הדין טרם השתנה במלואו: האב עדיין נושא באחריות העיקרית למזונות ההכרחיים של ילדיו הקטנים, גם אם האם משתכרת.

הדרך לטיפול במצב שבו בן הזוג מסרב לשלם מזונות תלויה בשאלה האם כבר ניתן פסק דין או החלטה שיפוטית המחייבת אותו בתשלום, או שמדובר במצב שבו טרם נקבעו מזונות כלל.

🔹 אם טרם ניתן פסק דין למזונות:

במקרה שבו טרם נקבעו מזונות, עלייך להגיש תביעה למזונות, לפני הגשת התביעה, מומלץ להיוועץ בעורך דין לענייני משפחה שיבחן את נסיבות המקרה, הראיות הכלכליות ויכולת ההוכחה של גובה הצרכים.

אם מדובר במצב דחוף שבו אין יכולת לכלכל את הילדים עד למתן פסק דין סופי, ניתן להגיש בקשה למזונות זמניים, הנועדה להבטיח תשלום חודשי מידי עד להכרעה בתביעה העיקרית.

🔹 אם כבר ניתן פסק דין או החלטה למזונות:

כאשר קיים פסק דין המחייב את בן הזוג במזונות והוא אינו משלם, יש לפעול באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.במסגרת תיק ההוצאה לפועל ניתן לעקל חשבונות בנק, משכורות או נכסים של החייב, לעכב את יציאתו מהארץ, לשלול את רישיון הנהיגה של ואף לבקש מאסר אזרחי מוגבל בזמן.

בנוסף, ניתן לפנות למוסד לביטוח לאומי, אשר במקרים מתאימים ישלם את המזונות במקומו של החייב ויגבה מהם בהמשך (בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ״ה–1995, ותקנותיו).

כן, בן או בת הזוג רשאים להגיש תביעה ולטעון לזכויות בנכס, גם אם קיים הסכם ממון שמחריג את הנכס מהשיתוף. עצם הגשת התביעה היא חוקית, אך האם יש לה בסיס מוצדק – זו כבר שאלה אחרת, שתיבחן בהתאם לנסיבות החיים המשותפים ולהתנהלות הצדדים בפועל.

בתי המשפט בוחנים לא רק את לשון הסכם הממון, אלא גם את אופן יישומו בפועל במהלך השנים. לדוגמה, אם הנכס שימש למגורי המשפחה, האם הנכס מומן או שופץ במאמץ משותף? בית המשפט עשוי לראות במצבים מסוימים אינדיקציה לשיתוף שנוצר למרות ההסכם.

ככל שהסכם הממון מנוסח היטב, ברור וחד-משמעי, ונערך בליווי עורך דין ואושר כדין – קשה מאוד יהיה לסתור אותו. לכן יש חשיבות עצומה לעריכת הסכם באופן מקצועי ואחראי, בכדי להגן על זכויות הצדדים ושלא יקרו מצבים של דרישות ותביעות מהצד השני.

הסכם לחיים משותפים הוא הסכם משפטי בין בני זוג שאינם נשואים, המבקשים להסדיר מראש את מערכת יחסיהם, זכויותיהם וחובותיהם – הן במהלך הקשר הזוגי והן במקרה של פרידה.

ההסכם דומה במהותו להסכם ממון, אך הוא רלוונטי גם לידועים בציבור ולבני זוג שבחרו שלא להינשא. ניתן לכלול בו הסדרים הנוגעים לרכוש, זכויות כספיות, מגורים, הוצאות משק הבית, חיסכון, פנסיות, חלוקת אחריות הורית ועוד.

כמו כן, ההסכם מאפשר לקבוע את אופן חלוקת הרכוש במקרה של פרידה, לרבות מי יישאר בדירה המשותפת, או כיצד יחולקו הנכסים והחסכונות.בהסכם ניתן גם להגדיר את תרומתו של כל אחד מהצדדים לתא המשפחתי וליצור ודאות משפטית וכלכלית שתעניק לשני בני הזוג ביטחון ויציבות לאורך זמן.

אפוטרופסות וייפוי כוח מתמשך נועדו שתיהן לאפשר טיפול בענייניו של אדם שאינו מסוגל לדאוג לעצמו, אך ההבדל ביניהן הוא במועד ובאופן קבלת ההחלטות.

ייפוי כוח מתמשך הוא מסמך משפטי שאדם כשיר עורך מרצונו החופשי ובזמן שהוא עדיין צלול ומודע, ובו הוא קובע מראש מי יהיה מוסמך לקבל החלטות בשמו – בענייניו האישיים, הרפואיים והרכושיים – אם וכאשר יאבד בעתיד את היכולת לנהל אותם בעצמו. ייפוי הכוח המתמשך נכנס לתוקף רק כשהממנה מאבד את כשירותו, והוא מאפשר לו שליטה מלאה מראש בזהות האדם שיפעל מטעמו ובאופן הפעולה.

לעומת זאת, מינוי אפוטרופוס נעשה בהליך משפטי לאחר שאדם כבר איבד את יכולתו לקבל החלטות. לעיתים גם בניגוד לרצון האדם, וכרוך בפיקוח מתמשך של האפוטרופוס הכללי.

לכן, בעוד שייפוי כוח מתמשך מבוסס על בחירה חופשית ותכנון מראש, אפוטרופסות היא פתרון כפוי ונגזר מהיעדר תכנון מוקדם.

באופן מעשי, כל אדם בגיר וכשיר יכול לבחור לערוך ייפוי כוח מתמשך אצל עורך דין שהוסמך לכך על-ידי האפוטרופוס הכללי, ובכך לשמור על עצמאותו, כבודו ורצונו גם בזמנים שבהם לא יוכל עוד להביעם בעצמו.

עם פירוק הנישואין, הכלל הבסיסי הוא כי הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים, אלא אם נקבע אחרת בהסכם ממון או קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל.

המסגרת החוקית לחלוקת הרכוש בישראל מוסדרת בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973, הקובע כי בעת גירושין ייערך "איזון משאבים" – כלומר, חישוב כלל הנכסים, הזכויות והחובות של כל אחד מבני הזוג, ולאחר מכן חלוקה שוויונית של השווי הכולל.

כאשר מדובר בנכס הרשום על שם שני הצדדים, כמו דירת מגורים משותפת, הרי שהחלוקה מתבצעת לרוב באופן שווה, אלא אם הוכח כי קיימות נסיבות חריגות – לדוגמה, שהנכס נרכש מכספים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג עוד לפני הנישואין, או שהייתה הסכמה אחרת בכתב.במקרים של דירת מגורים, בית המשפט רשאי להורות על פירוק שיתוף, כלומר מכירת הנכס וחלוקת התמורה, או העברת חלקו של צד אחד לאחר תוך ביצוע תשלום איזון כספי.

עם זאת, יש לזכור כי הרכוש המשותף אינו כולל רק נכסים מוחשיים הרשומים על שם שני הצדדים. גם זכויות סוציאליות ופנסיוניות, שנצברו על שם אחד מבני הזוג במהלך הנישואין – נחשבות לרכוש משותף, אף אם הן רשומות רק על שמו.

לצורך קביעת חלוקה מדויקת והוגנת, בתי המשפט נעזרים לרוב באנשי מקצוע, כגון אקטוארים, רואי חשבון וכלכלנים, אשר מגישים חוות דעת מקצועיות באשר לשווי הנכסים, הפנסיות, הזכויות והחובות של כל אחד מבני הזוג. חוות הדעת מאפשרת לבית המשפט לחשב את איזון המשאבים ולפסוק כיצד לחלק את הרכוש בפועל – בין אם בדרך של קיזוזים, תשלומים כספיים, או העברת זכויות.

בסופו של דבר, המטרה היא השגת חלוקה צודקת ושוויונית, המשקפת את תרומת שני הצדדים לחיים המשותפים, בין אם תרומה כספית ובין אם תרומה באמצעות ניהול הבית וגידול הילדים.

תקופת הגירושין היא אחת התקופות הרגישות והמורכבות ביותר בחייו של אדם, ולכן אופן ההתנהלות מול בן או בת הזוג עשוי להשפיע באופן ישיר על תוצאות ההליך כולו – הן מבחינה משפטית והן מבחינה רגשית ומשפחתית.

אין כללים זהים לכל הזוגות, משום שהכול תלוי בעומק הסכסוך, בטיב היחסים ובמידת שיתוף הפעולה בין הצדדים. יחד עם זאת, קיימים מספר עקרונות שכדאי להקפיד עליהם:

ראשית, מומלץ לא לבצע צעדים ולא לשלוח מסרים משמעותיים לפני התייעצות עם עורך דין, מכיוון שכל אמירה, הודעת טקסט או התנהגות יכולה לשמש ראיה משפטית. גם הודעות שנראות תמימות – כמו ביטויי געגוע, לבבות או אמירות רגשיות יכולות להתפרש באופן שיפגע בך, במיוחד כאשר מתנהל הליך גירושין בבית הדין הרבני או קיימת מחלוקת על אמינות, מניעים או רצון אמיתי להתגרש.

בנוסף, יש להימנע מהתנהגות שעלולה להתפרש כמאיימת, מזלזלת או מניפולטיבית. גם הבעות תסכול או כעס ברשתות החברתיות, בקבוצות וואטסאפ משפחתיות או בהודעות פרטיות עלולות להפוך נגדך בהמשך, ולהוות בסיס לטענות על מסוכנות הורית, ניכור הורי, או פגיעה בטובת הילדים.

במקביל, חשוב לזכור כי למרות הקונפליקט, אתם עדיין הורים משותפים. שמירה על תקשורת עניינית, מתונה ומכבדת – בעיקר בעניינים הנוגעים לילדים – תשרת גם אתכם וגם את טובת הילדים.

לכן, הכלל החשוב ביותר הוא לפעול בשיקול דעת, לשמור על קור רוח, ולא לקבל החלטות רגשיות. 

והכי חשוב - כל צעד צריך להיעשות רק לאחר ייעוץ משפטי, שיבחן את המשמעויות האפשריות ויקבע אסטרטגיית פעולה נכונה שתגן על זכויותיך ו וזכויות ילדיך לאורך כל ההליך.

העלות משתנה באופן משמעותי ממקרה למקרה, משום שאין שני תיקים זהים. המונח "גירושין" כולל בתוכו מגוון רחב של נושאים – מזונות, משמורת ילדים, חלוקת רכוש, פירוק שיתוף, הסדרי שהות, תביעות הדדיות, סעדים זמניים ועוד – וכל אחד מהם משפיע על היקף העבודה המשפטית ועל העלויות הנלוות.

במקרים שבהם בני הזוג מצליחים לגבש הסכם גירושין מוסכם באמצעות מו"מ או גישור, ההליך יהיה קצר ופשוט יותר – ולכן גם עלות שכר הטרחה תהיה נמוכה משמעותית. לעומת זאת, כאשר הצדדים מצויים בסכסוך חריף ונאלצים לנהל התדיינות ממושכת בבתי המשפט או בבתי הדין הרבניים, העלויות עולות בהתאם למספר ההליכים, הבקשות והדיונים שנדרשים.

מעבר לשכר הטרחה של עורך הדין, יש לקחת בחשבון גם אגרות בית משפט, ששיעורן משתנה בהתאם לסוג התביעה – לדוגמה, תביעת מזונות, תביעת רכוש או תביעת משמורת.

כל משרד עורכי דין קובע את אופן התשלום באופן שונה – לעיתים מדובר בשכר טרחה גלובלי לכלל ההליך, ולעיתים בתשלום לפי שלבים (כגון פתיחת תיק, הגשת כתבי טענות, ייצוג בדיון ועוד). משרד מקצועי יבחן תחילה את נסיבות התיק, את מספר ההליכים הנדרשים ואת המורכבות, ורק אז יקבע את שכר הטרחה בהסכמה מלאה עם הלקוח.

ככלל, ככל שהתיק מורכב יותר, כולל סוגיות רבות או טעון רגשית, כך תידרש השקעה מקצועית וזמן עבודה רב יותר, המשפיעים על העלות הסופית.

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי ייצוג איכותי ומנוסה עשוי לחסוך לאורך זמן – גם כסף, גם זמן, ובעיקר עוגמת נפש. במקרים רבים, השקעה בייעוץ מקצועי מוקדם ובהסכם גירושין מסודר יכולה למנוע הליכים יקרים וממושכים בעתיד.

זכויות ההורות של כל אחד מההורים נשמרות גם בזמן גירושין וגם לאחריהם. לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962, שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם – מרגע לידתם ועד לבגרותם. משמעות הדבר היא כי גם לאחר פרידה או גירושין, שני ההורים ממשיכים להיות שותפים בקבלת החלטות מהותיות הנוגעות לילדיהם, ואין הליך הגירושין כשלעצמו שולל מהם את זכויותיהם.

יחד עם זאת, כאשר מתעוררות מחלוקות מהותיות בין ההורים – למשל לגבי חינוך, בריאות, מקום מגורים או זמני שהות – הערכאה השיפוטית (בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני) תכריע בנושא. ההכרעה תתקבל לאחר בחינת טובת הילד בלבד, בהתבסס על חוות דעת גורמי מקצוע – פקידי סעד, פסיכולוגים, או מומחים מטעם בית המשפט.

במהלך הליך הגירושין חשוב להבין כי גם אם האחריות ההורית נקבעת אצל אחד ההורים, לשני ההורים עדיין קיימת אפוטרופסות משותפת, הכוללת את הזכות והחובה להשתתף בהחלטות עקרוניות הנוגעות לחיי הילד – כמו טיפולים רפואיים, בחירת מוסד חינוכי או מעבר דירה. אף הורה אינו רשאי לפעול לבדו בנושאים מהותיים, אלא אם מדובר במצב חירום שאינו סובל דיחוי.

במקרים קיצוניים, שבהם אחד ההורים אינו משתף פעולה, מתעלם מצורכי הילדים או מסרב בעקביות לאשר החלטות הכרחיות, ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה לאפוטרופסות בלעדית. מדובר בצעד חריג, שבית המשפט נוקט בו רק כאשר ברור שההורה השני אינו ממלא את חובותיו ההוריות או שפעולותיו פוגעות בטובת הקטין.

לכן, לשם שמירה מיטבית על זכויותיך כהורה, מומלץ לפעול בתום לב ובשקיפות מול ההורה השני, בעיקר בנושאים הנוגעים לילדים, לתעד תקשורת משמעותית בענייני הילדים, אך להימנע מהתלהמות או מניפולציות ובעיקר – לפנות לייעוץ משפטי מוקדם, שיסייע לך להבין את גבולות הסמכות, את חובותיך ואת הדרך החוקית לשמור על זכויותיך ההוריות, תוך שמירה על טובת ילדיך.

גירושין בהסכמה הם הדרך הפשוטה, המהירה והחסכונית ביותר להתגרש. מדובר במצב שבו שני בני הזוג מגיעים להבנה הדדית באשר לרצונם להיפרד, ולעיתים אף מצליחים לגבש הסכם גירושין כולל המסדיר את כלל הנושאים הכרוכים בפרידה: מתן וקבלת הגט, חלוקת רכוש, הסדרי שהות ואחריות הורית, מזונות, דירה משותפת, נכסים וזכויות סוציאליות. ההסכם נבחן על ידי עוה"ד לענייני משפחה כדי לוודא שאינו פוגע בזכויות אחד הצדדים, ולאחר החתימה עליו הוא מוגש לאישור בית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני. הליך זה הוא קצר, יעיל ושקט יחסית, שכן הוא מתנהל מחוץ לאולמות הדיונים ובשליטה מלאה של הצדדים עצמם.

לעומת זאת, כאשר בין בני הזוג קיימת מחלוקת – אפילו אם היא נוגעת לסוגיה אחת בלבד, כמו משמורת, מזונות או חלוקת רכוש, נדרש הליך משפטי, שבו כל צד מגיש כתבי טענות, תצהירים וראיות, ובית המשפט או בית הדין הם שמכריעים במחלוקת. הליך כזה עלול להיות ממושך, יקר וטעון רגשית, מכיוון שההכרעה עוברת מידי הצדדים לידיה של ערכאה שיפוטית.

לכן, כאשר הדבר מתאפשר, מומלץ מאוד לנסות להגיע להסכמות מוקדמות ולערוך הסכם גירושין בהיוועצות עם עורך דין מנוסה, כדי למנוע סכסוך משפטי ממושך ולשמור על שליטה בתהליך ובתוצאותיו. עם זאת, כאשר אין מנוס מהליך משפטי – חשוב להיערך אליו בצורה מושכלת, בליווי ייצוג משפטי מקצועי, מתוך מטרה להגן על זכויותיך ולשמור על טובת הילדים.

כאשר בני הזוג אינם מצליחים להגיע להסכמה באשר לחלוקת זמני השהות, הסמכות להכריע בנושא נתונה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני (אם הסוגיה נכרכה כדין).

במקרים רבים, בית המשפט יבחן תחילה את דפוסי החיים שקדמו לפרידה – כלומר, כיצד התחלקה האחריות ההורית טרם פתיחת ההליכים – וינסה לשמר את היציבות בחיי הילדים. הכלל המנחה הוא מניעת טלטלה רגשית לילדים, ולכן הערכאה השיפוטית לרוב תימנע משינויים חדים במבנה הזמני.

אם מתברר שאחד ההורים נוקט צעדים חד-צדדיים שמונעים מההורה האחר לקיים זמני שהות, בית המשפט או בית הדין יכולים להתערב באופן מיידי כדי להשיב את המצב לקדמותו ולהבטיח שמירה על קשר רציף עם שני ההורים.

בשלב הבא, בית המשפט נעזר בחוות דעת מקצועיות – כגון תסקיר של עובד סוציאלי לסדרי דין מטעם לשכת הרווחה, או חוות דעת פסיכולוגית/הורית – שמטרתן להמליץ על הסדר המתאים ביותר לילדים בהתאם לטובתם, גילם, מצבם הרגשי ומערכת היחסים שלהם עם כל הורה.

כאשר אין הסכמה, בית המשפט ייתן פסק דין מפורט ומדויק, הכולל ימים ושעות השהות של הילדים אצל כל הור, הסדרים לימי חג, שבתות וחופשות., קביעת מנגנון להסעת הילדים והחזרתם והנחיות להתמודדות עם מצבים של שינוי בלתי צפוי (כגון מחלה או אירוע משפחתי).

ככל שפסק הדין או ההסכם מפורטים יותר, כך מצטמצמות המחלוקות העתידיות ונמנעת פגיעה בילדים.

המטרה המרכזית של הערכאה השיפוטית היא להגן על טובת הילד – להבטיח יציבות, ביטחון רגשי ושמירה על קשר משמעותי עם שני הוריו, גם לאחר הפרידה.

טעויות בתהליך הגירושין עלולות להתרחש בכל שלב – אפילו עוד לפני פתיחת ההליכים – ולהשפיע באופן דרמטי על התוצאות. חלקן נובעות מפעולות שנעשות מתוך לחץ, סערת רגשות או חוסר מודעות להשלכות המשפטיות.

דוגמה לטעות נפוצה שכדאי להימנע ממנה - פעולות כלכליות בלתי מחושבות, כמו מכירת רכב, משיכת כספים מחשבון משותף, העברת נכסים או שינוי בעלות ברכוש – עלולות להתפרש כפעולות שנעשו בחוסר תום לב ואף כ"הברחת נכסים". בתי המשפט רואים בצעדים כאלה פגיעה באמון ובשיתוף, ולעיתים הם מבטלים אותם או קובעים סנקציות כספיות.

הטעות החמורה ביותר היא פעולה עצמאית ללא ייעוץ משפטי מוקדם. פעמים רבות, טעויות קריטיות נעשות עוד לפני שנפגשת עם עורך דין – בשלב שבו עדיין ניתן למנוע נזקים. פעולה שנראית שולית, כמו עזיבת הבית או פתיחת הליך יישוב סכסוך באופן לא מתואם, עשויה לקבוע את המסלול המשפטי כולו ולחולל "מירוץ סמכויות" לרעתך.

לכן, אם אתה נמצא בצומת שבו נשקלת פרידה או גירושין, מומלץ לעצור, לא לפעול מתוך דחף, ולפנות בהקדם לייעוץ מקצועי אצל עורך דין לענייני משפחה. רק כך תוכל להבין את ההשלכות של כל צעד, לבנות אסטרטגיה נכונה ולשמור על זכויותיך לאורך כל הדרך – עוד לפני שהצד השני ינקוט צעד ראשון.

הסתרת רכוש היא אחת הסוגיות המורכבות והרגישות ביותר בהליכי גירושין, היא פוגעת בעיקרון היסוד של שקיפות ותום לב. החוק והפסיקה מחייבים כל אחד מבני הזוג לחשוף את מלוא נכסיו, זכויותיו והכנסותיו – בין אם מדובר בנכסים מוחשיים ובין אם בזכויות פיננסיות או פנסיוניות. רק כך ניתן לבצע איזון משאבים צודק ולקבוע מזונות בהתאם ליכולת הכלכלית האמיתית של כל אחד מהצדדים.כאשר עולה חשד שאחד מבני הזוג מסתיר רכוש, קיימות מספר דרכים חוקיות להתמודד עם המצב:ראשית, ניתן להגיש בקשה לגילוי ועיון במסמכים ולבקש מבית המשפט להורות לצד השני להמציא דוחות בנק, אישורי בעלות, פירוט השקעות, דוחות מס, חוזים, רישומי מקרקעין וכדומה. לבית המשפט סמכות להוציא צווי גילוי גם כלפי צדדים שלישיים – כמו בנקים, רשויות המס, או חברות ביטוח – כדי לוודא שאין העלמות או הסתרה של נכסים.שנית, במקרים שבהם החשד מוצק יותר, ניתן להסתייע בחוקר פרטי או יועץ כלכלי, כדי לאתר נכסים סמויים, השקעות או חשבונות בנק שלא דווחו. חקירה כלכלית מקצועית יכולה לספק ראיות חותכות שיוצגו לבית המשפט ותסייע לחשוף את מלוא התמונה הכלכלית של הצד השני.בנוסף, אם מוכח שאחד הצדדים הסתיר רכוש במכוון ובחוסר תום לב, בית המשפט רשאי להטיל עליו סנקציות חמורות, כמו פסיקת חלוקה לא שוויונית של הנכסים, חיוב בהוצאות משפט ואף שלילת זכויות מסוימות. הפסיקה קבעה כי הסתרת רכוש היא עבירה על חובת הגילוי ועשויה לפגוע באמינותו של הצד שהסתיר את המידע.עם זאת, חשוב להבין כי טענה על הסתרת רכוש דורשת ראיות מוצקות. אם נטענת טענה כזו ללא ביסוס, היא עלולה לפעול לרעת הטוען ולפגוע באמינותו בפני בית המשפט.לכן, הדרך הנכונה להתמודד עם מצב כזה היא לפעול באופן מתועד, שקול וחוקי – בעזרת עורך דין מנוסה בדיני משפחה, שיידע להגיש את הבקשות הנכונות, לאתר את המידע הדרוש, ולהציג בפני בית המשפט תמונה מלאה שתוביל לתוצאה הוגנת וצודקת.

שאלת היכולת הכלכלית של כל אחד מהצדדים היא אחד המרכיבים המרכזיים והמהותיים בקביעת סכום המזונות. היא נבחנת על-ידי הערכאה השיפוטית שדנה בתיק – בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני – על סמך הראיות, המסמכים והנתונים הפיננסיים שהוגשו בפניה.

הערכת היכולת הכלכלית אינה מתבססת רק על הנתונים היבשים שמציג כל צד, אלא נועדה לשקף את מצבו הכלכלי האמיתי והפוטנציאלי של כל אחד מבני הזוג. 

בית המשפט בוחן, בין היתר, את ההכנסות בפועל, ההוצאות השוטפות, נכסים וזכויות הכנסות פסיביות (דמי שכירות מנכס, ריבית על פיקדונות או רווחים מהשקעות), ואת פוטנציאל ההשתכרות.

לרוב נבחנת תמונת המצב הכלכלית לאורך השנה שקדמה להגשת התביעה, כדי לאפשר לבית המשפט להתרשם מדפוסי ההכנסה וההוצאה לאורך זמן ולא רק מנתון נקודתי.

הפסיקה בישראל קובעת כי בית המשפט רשאי ואף חייב להביט מעבר לנתונים הפורמליים, ולהתבסס גם על התרשמותו מהאורח הכלכלי של הצדדים, רמת החיים שניהלו בפועל, והאם קיימים פערים בלתי מוסברים בין רמת החיים המדווחת לבין זו הנראית לעין.

שאלת הבעלות על נכסים שנרכשו לפני הנישואין וקיבלו שדרוג משמעותי במהלך החיים המשותפים היא סוגיה מורכבת, שבתי המשפט בוחנים בזהירות רבה בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי.

הכלל הבסיסי הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973 הוא שנכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין אינם נכללים במסת הנכסים המשותפת בעת איזון המשאבים. כלומר, לכאורה, נכסים אלה שייכים באופן בלעדי לצד שרכשם.

עם זאת, בפועל קיימים מקרים שבהם נכס שנרכש לפני הנישואין מקבל אופי משותף, אם במהלך הנישואין נעשו בו פעולות המלמדות על כוונת שיתוף או על תרומה הדדית של שני הצדדים לשדרוגו או לניהולו.

כך לדוגמה, כאשר מדובר בדירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, אך במהלך החיים המשותפים שני בני הזוג התגוררו בה לאורך זמן, או שדמי השכירות מהנכס הופקדו לחשבון משותף, או שהדירה שופצה או שודרגה במימון משותף, או אפילו כאשר בן/בת הזוג שאינם בעלי הנכס השקיעו בה מכספם או ממאמץ אישי כמו לדוגמה תשלום משכנתא - או אז עשוי הדבר להוביל למסקנה כי נוצרה כוונת שיתוף ספציפית בנכס, גם אם הוא נרכש טרם הנישואין ונרשם על שם אחד בלבד.עם זאת, אציין כי עצם השיפוץ או השדרוג לבדם אינם הופכים את הנכס למשותף אוטומטית. על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות, ובפרט מהו מקור המימון לשדרוג – האם מכספים משותפים או פרטיים, מה הייתה תכלית השיפוץ – שיפור הנכס לצורך מגורים משותפים או השקעה של בעל הנכס בלבד, מה היה משך החיים המשותפים והאם נשמרה הפרדה רכושית בין בני הזוג. במקרים שבהם הוכח שהנכס שימש בפועל את שני הצדדים באופן קבוע, ושניהם ראו בו נכס משפחתי מובהק, בית המשפט עשוי לקבוע שיתוף חלקי או מלא בהתאם לתרומת כל צד.

לכן, כאשר עולה סוגיה כזו, חשוב מאוד להיעזר בעורך דין לדיני משפחה שיבחן את התמונה הכוללת – המסמכים, מקורות המימון, נסיבות החיים וההתנהלות הכספית – כדי לגבש טיעון משפטי מבוסס שיבטיח הגנה על זכויותיך בנכס.

התשובה מורכבת ותלויה בנסיבות. באופן עקרוני, נישואי האם לבן זוג חדש אינם משפיעים כשלעצמם על חובת האב במזונות ילדיו, שכן מדובר בחובה עצמאית שמקורה ביחסי ההורות, ולא ביחסי הנישואין הקודמים. עם זאת, בנסיבות מסוימות, הנישואין החדשים יכולים להוות עילה לשינוי גובה המזונות.

דמי המזונות כוללים בתוכם את רכיב המדור (שכר דירה, ארנונה, מים, חשמל וכו') ונועד לשקף את חלקו היחסי של הילד בהוצאות המגורים של ההורה שאצלו הוא מתגורר.

כאשר האם נישאת בשנית ומקימה משק בית משותף עם בן זוג חדש, נוצר שינוי נסיבתי אפשרי, משום שהוצאות המדור והמחייה עשויות להתחלק בין יותר מבוגרים – ובמקרים כאלה בית המשפט עשוי לשקול הפחתה חלקית במזונות, בעיקר ברכיב המדור.

דמי מדור ומזונות ילדים הם שני רכיבים נפרדים אך קשורים זה בזה, שנועדו יחדיו להבטיח את רווחת הילד לאחר הפרידה או הגירושין.

מזונות ילדים כוללים את כל ההוצאות השוטפות והבסיסיות הנדרשות לגידול הילד ולשמירה על רמת חייו הרגילה. מדובר בהוצאות יומיומיות, כגון מזון ותזונה, ביגוד והנעלה, מוצרי היגיינה וקוסמטיקה\ תקשורת ותחבורה, טיפול רפואי, תרופות ועוד. כל אלה נחשבים להוצאות שוטפות שעל ההורה שאינו משמורן (או ההורה בעל ההכנסה הגבוהה יותר, בהתאם לזמני השהות) להשתתף בהן.

דמי מדור, לעומת זאת, מהווים חלק ממכלול המזונות, והם נועדו לכסות את החלק היחסי של הילד בעלות המגורים והבית. הכוונה היא להשתתפות בהוצאות השכירות או המשכנתה, ארנונה, חשמל, מים, תחזוקה, וכדומה – כלומר, ההוצאות הנלוות לקורת הגג שממנה נהנה הילד בבית ההורה המשמורן.

אין חובה אוטומטית לשלם מזונות אישה – הזכאות לכך תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ובמעמדם האישי של הצדדים בעת ההליך.

בבסיס הדברים עומדת החובה ההלכתית של הבעל לזון את אשתו כל עוד הם נשואים וחיים יחד, בהתאם לכלל "עולה עמו ואינה יורדת" – כלומר, הבעל מחויב להבטיח לאשתו את רמת החיים לה הורגלה במהלך הנישואין. זכות זו נועדה לשמר את מעמדה הכלכלי של האישה עד לסיום הקשר, והיא חלה רק כל עוד לא ניתן גט ובני הזוג עדיין נחשבים נשואים על פי דין.

עם זאת, לא בכל מקרה תזכה אישה למזונות. בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה בוחנים שורה של שיקולים, כמו האם האישה עובדת וההכנסה שלה מספיקה למחייתה, האם הבעל הוא זה שגרם לפירוד, האם האישה עומדת בחובותיה ההדדיים כלפי הבעל במסגרת הנישואין.

לכן, במצבים מסוימים, בתי הדין עשויים לקבוע כי האישה מפסידה את מזונותיה ואף את כתובתה.

כן. למרות שהאחריות ההורית וההחלטות בענייני הקטינים נתונות בדרך כלל להורים בלבד, הדין בישראל מכיר בזכותם של סבים וסבתות לשמור על קשר עם נכדיהם, גם במקרים שבהם אחד ההורים – או שניהם – מונעים זאת.

הבסיס לכך מצוי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962, ובפסיקה ענפה של בתי המשפט, אשר קובעת כי הקשר בין סבים ונכדים מהווה חלק בלתי נפרד מרווחתו הרגשית וההתפתחותית של הילד. בהתאם לכך, כאשר מתגלע סכסוך או נתק בין הסבים לאחד ההורים, רשאים הסבים להגיש תביעה לקיום קשר ולזמני שהות עם נכדיהם לבית המשפט לענייני משפחה.

במסגרת ההליך, בית המשפט בוחן בראש ובראשונה את עקרון העל – טובת הילד. זהו השיקול המכריע, הקובע האם קשר עם הסבים ישרת את צרכיו הרגשיים והחברתיים של הילד או שמא עלול להזיק לו. לצורך כך נעזרים בתי המשפט לעיתים בחוות דעת מקצועיות, כגון תסקיר של עובד סוציאלי לסדרי דין או חוות דעת של פסיכולוג ילדים.

אם מתברר כי קשר עם הסבים עשוי לתרום לילד ולחזק את תחושת השייכות המשפחתית שלו, בית המשפט לא יהסס לקבוע זמני שהות מסודרים, שיאפשרו קיום מפגשים סדירים. קביעות אלו נעשות בהתאמה לנסיבות – כגון גיל הילדים, המרחק הגיאוגרפי, מערכת היחסים המשפחתית ועמדת ההורים.

בית המשפט אף הדגיש בפסיקות שונות כי זכותו של הילד להכיר את משפחתו המורחבת, לרבות את סביו וסבותיו, היא זכות טבעית ואנושית, כל עוד מימושה נעשה באיזון ראוי ואינו פוגע בטובתו.

באופן עקרוני, בגידה אינה שוללת את זכותה של האישה לחלק שווה ברכוש, שכן חלוקת הנכסים מוסדרת לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973.החוק קובע כי עם פקיעת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משוויים של כלל הנכסים שנצברו במהלך חייהם המשותפים – ללא קשר לשאלת האשמה או נסיבות הגירושין.
המשמעות היא שהרכוש המשותף, שנצבר כתוצאה מהמאמץ המשותף של שני בני הזוג לאורך השנים, יתחלק בדרך כלל בחלקים שווים.יחד עם זאת, קיימים מקרים חריגים שבהם הערכאה המבררת (ובעיקר בית הדין הרבני) עשויה לשקול את נסיבות הבגידה כחלק מהתמונה הכוללת, אך אלו מקרים נדירים ביותר, וכל מקרה נבחן לגופו.